יש שני דברים שיכולים להוציא אנשים מהבית. הראשון זה שאין להם ברירה אחרת, כמו שקרה במצרים, בלוב, בספרד, ביוון, ובמקומות רבים נוספים. אנשים יצאו לרחובות כי לא היה להם שום דבר אחר שנשאר לעשות, הכלכלה התפרקה, השחיתות גאתה, והאזרחים רעבו. בישראל המצב עוד לא כזה גרוע. השחיתות צבועה בצבעים יפים של דמוקרטיה, הפרת זכויות אדם מתרחשת בעיקר מצידו השני של איזה קו דימיוני, ומחירי המזון גבוהים אבל לא בלתי נסבלים. עדיין. הסיבה השנייה שיכולה לגרום לאנשים לצאת מהבית, היא המחשבה שכייף שם בחוץ. אחרי שני לילות בשדרות רוטשילד, במה שהולך והופך להיות המאהל הרשמי של המהפכה הישראלית החדשה, אני יכול להגיד לך דבר אחד-  כייף שם.

זו לא מהפכה אלימה. לא באנו לצעוק, להרביץ ולשרוף. יש הרבה זעם, הרבה כאב עצור, בליבותיהם של האנשים שיושבים בשדרה. מדובר באנשים טובים, מובילים בחברה. אנשים שעובדים קשה כדי לחיות הגון. ובאו מים עד נפש. זו לא מהפכה של שוכרי דירות בלבד. זה רק התירוץ. המחאה בשדרות רוטשילד שייכת לכ-ו-ל-ם. היא שייכת לשמאלנים, לימנים, לאוהבי אדם ובעלי חיים. היא שייכת לאקולוגים ולאסטרולוגים ולהזויים וסהרוריים, והיא שייכת לכל אחד ואחת מהעם היושב בציון, ללא קשר לדת גזע ומין.

כי הגיע הזמן שבו נאמר לא עוד. לא עוד לעושק האזרחים, לגזל משאבים לאומיים וחלוקת מתנות לבעלי ההון והשררה. לא עוד לחוקים דרקוניים, לסחבת פוליטית, לבירוקרטיה שעוצרת הכל. לא עוד להתלהמות, לאלימות, לניכור ולאדישות הכללית. האנשים המאיישים את מאהל המחאה ברוטשילד הם לא מוזרים, לא הזויים, ולא שוליים. זה המרכז של המרכז של החברה כאן. אנחנו, הצעירים, מניעים את הכלכלה בעיר הזאת ובארץ הזאת. אנחנו הולכים לעבודה, מפתחים טכנולוגיות, משפרים את המוצרים, ואנחנו מוציאים כסף בברים, בבתי קפה, במסעדות. אנחנו הצעירים שעושים את העיר הזאת לעיר ללא הפסקה. ובלי ששמנו לב, הפכו אותנו לגלגלי השיניים שמניעים את העיר, וכרגע, אנחנו בעיקר צריכים לעבוד ללא הפסקה, כדי שנוכל להמשיך להניע אותה.

מעבר לכל הסופרלטיבים שאני יכול לשפוך על האנשים שעומדים בראש הדבר הזה, אני רוצה להדגיש דבר אחד. זו לא מאבק שנועד לקדם מישהו ספציפי. אין שם אנשים שאומרים "אני אוביל, תנו לי את הכוח". כולם  מקשיבים, כולם מתעניינים, כולם מדברים. לכולם יש זכות להביע דעה. הבחורה שהתחילה את הכל, אחרי יומיים כמעט בלי שינה, וכמעט בלי קול, לוקחת את המיקרופון ומבקשת מאנשים לזכור שזאת רק ההתחלה, שמכאן נצא כולנו ונחזיר את הכוח לידיים שלנו. שלא מדובר רק על דיור או על משהו אחר, אלא על הדרך שבה החברה שלנו מתנהלת ומתארגנת. בצד, בינתיים, אני שומע מישהו צועק שצריך לכעוס ולשרוף דברים. בחור גדול שיכול להשתיק אותו ברגע מסתכל עליו בחיוך. "אני אוהב אותך" הוא אומר לו, "אבל לא צריך לצעוק." מאחורי מתארגן שולחן ארוך מלא כל טוב, לקראת קבלת השבת. הכל מתנות ותרומות שאנשים הביאו, מרצונם הטוב. אין סוף לשפע. אנשים בכל רחבי המאהל מנהלים שיחות עמוקות, מדברים ברצינות, מסתכלים בעיניים. מעגלי גיטרות וילדים מחייכים, לצד פעילים שאוחזים בשלטים ומטיפים בלהט. אם מישהו רוצה לדבר, אחרים מקשיבים. אם למישהו חסר, אחרים מתנדבים. הולכים לקרוא ליושבי הפאבים להצטרף, ויוצאת תהלוכה קטנה. כולם מרגישים שאנחנו ביחד בסיפור הזה. אין זרים במאהל, אין הירארכיה. יש הרבה אנשים שיצאו לרחוב, לדרוש חזרה את החיים שלהם. את החיים שלנו.

בכמה שיחות לקחתי חלק בשנה האחרונה. על המצב הבלתי אפשרי במדינה שלנו, על עושק האזרחים בידי האליטות, על כמה שבלתי נסבל לחיות כאן. ולכולם היה ברור- הגיע הזמן שהעם יתעורר, הגיע הזמן שאנשים יצאו מהאדישות שלהם, הגיע הזמן למהפכה. בין אלו שקראו סביבי להשמדה מוחלטת ובנייה מחדש, לאלו שאמרו שרק מאבק אלים, לאלו שדגלו במהפכה של אהבה וחיבוקים, היה מכנה משותף. כולם הרגישו בצורך, כולם שאלו מתי גם העם בציון יצא אל הרחובות.
ובכן, חברות, חברים, מכרים, שותפים, ושאר עוברי אורח, הרשו לי לספר לכם. העם יצא אל הרחוב. הוא יצא חמוש ברוח קרב, ובאמונה גדולה בעצמו. הוא יצא מוקף באהבה, ובתודעת בעד. העם יצא אל הרחוב, ואתם נשארתם בבית. אז אנא מכם, חסכו ממני את ההתלבטויות המוסריות שלכם לגבי אפקטיביות המחאה ומטרותיה. מנעו ממני את הקיטורים שלכם על זה שאנשים יוצאים מהבית לטובתם הפרטית בלבד. ובמיוחד תוותרו לי על כל דיוני הסרק בנוגע לקהילתיות, ערבות הדדית, סולידריות וממציאות אחרת. בשדרות רוטשילד יש מחאה אמיתית, הגונה, חיובית וצודקת. יש שם אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, חסרי בית ואנשי הייטק, וכולם ביחד מבינים שזה הזמן שלנו להתאחד ולדרוש את זכויותנו. ותוך כדי שעושים את זה, גם לחייך ולהיות נחמדים, ולא להיות באגו.

אני מזמין אותך, כחבר שלך, כשותף שלך, כבן אדם- לבוא ולהצטרף. לצאת מאזור הנוחות שלך, ולחבור למה שקורה שם, בחוץ. בכיכר העיר החדשה. לבוא ולקחת חלק במהפכה, ולא חשוב באיזה שם קוראים לה.

ואם אחרי כל זה עוד לא השתכנעת, אני רוצה לשנות לרגע נימה. אני רוצה לחלוק איתך את מה שהוביל אותי לכיכר הבימה בערב חמישי האחרון. התחושה הזו בערה בי, הוציאה אותי מהבית, והיא מפעמת בי עדיין, עדינה יותר, אך חזקה יותר. מאוששת על ידי כל האנשים הטובים שפגשתי ביומיים האלו. כי כבר הרבה זמן אני מרגיש שנמאס לי מאיך שהעולם הזה מתנהג אליי. אני בן 26, אני צריך להיות בשיא חיי, ולא לרדוף אחרי שכר דירה בעבודות מזדמנות וחסרות משמעות. אני מוקף באנשים טובים, ולא יכול להיות שכל מה שמזיז את כולם פה מסביבי זה כסף. אני גר במרכז של המרכז, וטוב לי פה. למרות שאני צריך להתחלק עם עוד שלושה שותפים בדירה, כדי שנצליח לעמוד בתשלומים. אני אחד מני רבים שהם העתיד וההווה של הארץ הזו, ואני מרגיש שמישהו עושה בשבילי את ההחלטות. מישהו קובע מה חשוב ונכון, בשבילי, בשביל החברים שלי, ובשביל הילדים שאולי אני עוד אביא לעולם. ונמאס לי מזה. נמאס לי מהמלחמות, נמאס לי מהשחיתויות, נמאס לי מהאלימות, ומההרס של העולם שאנחנו חיים בו. אני רוצה באמת שמשהו ישתנה, ואני רוצה שהמערכת המעמדית הזו, הכלכלה המקולקלת הזו, הסדר החברתי המטופש הזה, ישתנה כבר.

וכוס אמא של כולכם, עשירים, מלחכי פנכה, מחזיקי משרות שליטה ובירוקרטים מסריחים. אין לי מילים אחרות. דירת חדר, מוצר כל כך בסיסי שעלותו 3,000 שקל, קיבינמאט. אני לא יודע אם גם הפעם יתקפלו התל אביבים שמרבים לדבר בגנותם. אני לא יכול לראות את העתיד. אני כן יודע שלי אין מה להפסיד יותר. בעוד חודש נגמר לי החוזה על הדירה. ואם אני רוצה להמשיך לגור במרכז העיר, ולא לעבור לאחת משכונות העוני שתל אביב מפתחת באדיקות רבה כל כך, אצטרך לעבוד מאוד קשה בשביל לממן דירה באיכות לא גבוהה. ואני רוצה להביע מחאה על זה, ביחד עם שאר תושבי העיר שאין להם. אין להם יכולת להחזיק רכב בעיר הזאת, כי אין פה חניה ואין פה תחבורה הגיונית, אבל גם אין להם אלטרנטיבה, כי לכו תסמכו על תחבורה ציבורית. אין להם זכות להקבר פה, כי מסתבר שמי שבחייו מקבל מתנות מהמדינה, מקבל גם במותו, אבל כל השאר מקבלים רק ז**. תושבי העיר שאין להם לאן ללכת, כי המדינה לא מפתחת את הפריפריה, ואין להם רצון ללכת, כי את העיר הזאת אנחנו אוהבים. זה רק את מה שקורה פה בתחומים מסוימים, שאנחנו לא אוהבים.

אז עכשיו, אנחנו תושבים שיש להם. יש להם מחאה, יש להם כוח, ויש להם אחד את השני. יש לנו את המקום הכי מגניב בעיר, ואנחנו המסיבה הכי טובה בה. כולם, מנהגי מוניות ועד בלייני לילה, עוצרים ומביטים בהערכה. הזויים ככל שנהיה בעיניי חברי הכנסת, אנחנו יודעים שאנחנו צודקים. זה לא מוזר להיות נחמד איש לרעהו, וזה לא הזוי בכלל לרצות חיים טובים. וואלה, גם לעשות לילה באוהל ולשבת במעגל עם גיטרה ביד זה לא כזה מופרך. אם תשאלו אותי, ההזויים הם אלה שרצים בתוך המטריקס כמו עכברים לבנים על גלגל ענק.

אנחנו לגמרי חיים בעתיד. מכל מקום אפשר להוציא מכשיר קטן מהכיס, ולספר לכל העולם מה עובר עליך. ואם נגמרת לו הבטריה, אתה יכול לעשות חשמל מהשמש. בעולם כזה, שבו הגבולות עוד קיימים על הנייר, אבל אין להם זכות קיום ברשת, זה לא רק הגיוני שנרצה לשנות את החיים שלנו. המערכת הישנה שמבוססת על הירארכייה, על שלטון של מעטים, ועל תחרות, פשוט לא הגיונית יותר. אז כן, אני הזוי וסהרורי, כי אני רוצה ומאמין בשלום ובצדק. כי אני שואף לחיות בחברה שבה נימוס הוא להסתכל למישהו בעיניים, ולא להפך. כי אני מעיז לצאת מהבית ולנסות להגשים את החלום שלי. כי אני לא רוצה להמשיך לצרוך כמו משוגע. כי אני לא רוצה שמספר מצומצם של בעלי הון ימשיכו לנהל את המדינה שלי, בהתאם לאינטרסים שלהם. אני הזוי, אני סהרורי, ומצדי אני גם משוגע, וכל זה רק כי אכפת לי. תתבעו אותי, נראה אתכם.

והערה קטנה לסיום, שאני מקווה שתחלחל. הדברים הכתובים מעלה הם תובנה אישית שלי. אבל אולי, אם מספיק אנשים מרגישים כמוני, ואם כולנו נעמוד הערב ביחד בכיכר הבימה, לא נצעק, לא נקלל, פשוט נהיה שם, נביע את מחאתנו ואת זכותנו להפגין, אולי משהו סוף סוף ישתנה בסיפור הזה. אולי אזרחי ישראל יבינו שהאחריות למצב היא אכן בידיים שלנו, ושיש לנו כוח לשנות. אולי פרנסי העיר יבינו שהגיע הזמן להפסיק לעשוק אותנו, ולהתחיל להתחשב. כי תל אביב היא העיר של כולנו. לא רק של בעלי הממון. וזה, אגב, נכון לכל מקום שאנחנו נמצאים בו.