לחיות בכבוד: מראשון לציון לכרמיאל – מסע של 3,500 ארוחות בכל יום

איך עושים את זה? איך מבשלים, אורזים ומחלקים אלפי ארוחות חמות כל יום ב-38 נקודות חלוקה ברחבי הארץ?

השעה 5:30 בבוקר, המטבח המרכזי של עמותת "לחיות בכבוד" בראשון לציון כבר מואר. הצוות הראשון מגיע – המבשלים, אלו שמכינים את האוכל לכל היום. "כל בוקר אנחנו מתחילים מאפס", אומר יוסי, אחד הטבחים. "אין פה אוכל מוקפא, אין שאריות מאתמול. הכול טרי, הכול מתחיל מחומרי גלם". בעוד שעתיים ורבע, צריכות להיות מוכנות 3,500 ארוחות חמות. כל אחת תיסע למקום אחר – חולון, באר שבע, כרמיאל, נהריה, פתח תקווה. 38 נקודות חלוקה ברחבי הארץ. איך עושים את זה? הינה הצצה.

5:30 בבוקר – המטבח מתעורר

התנורים נדלקים. סירים גדולים עולים על הכיריים. המטבח הזה לא נראה כמו מטבח ביתי – הוא נראה כמו מפעל קטן.

"יש לנו ארבעה תנורים תעשייתיים, שמונה כיריים, שלושה מקררים גדולים", יוסי מסביר תוך כדי עבודה. "ועדיין זה לא תמיד מספיק". הוא פותח את המקרר. עוף, בשר, ירקות טריים. "כל יום אנחנו מבשלים בשר או עוף", הוא אומר. "לא סתם אטריות עם רוטב. אוכל אמיתי". היום זה עוף עם אורז וירקות מאודים. תפריט פשוט, אבל טעים. "צריך לחשוב על מי שלא יכול ללעוס טוב", יוסי מסביר. "העוף צריך להיות רך, הירקות לא קשים מדי".

6:30 בבוקר – האריזה מתחילה

בחדר ההארזה, המתנדבים הראשונים מתחילים להגיע. הם לובשים כובעים וכפפות, שוטפים ידיים. לפניהם: 3,500 מגשיות ריקות.

"זה נראה הרבה", אומרת שרה, מתנדבת קבועה. "אבל אחרי שעה וחצי זה גמור". היא מראה את התהליך: מגשית, אורז, עוף, ירקות, מכסה, מדבקה עם שם העמותה. הכול עובד כמו שעון. "יש פה קו ייצור", היא מסבירה. "אחד שם אורז, אחד שם עוף, אחד שם ירקות, אחד סוגר. ככה זה הולך מהר". אבל זה לא סתם קו ייצור. "יש מגשיות מיוחדות", שרה אומרת. "למישהו אסור מלח, למישהו בעיה עם חריף, למישהו רק עוף לבן. צריך לזכור את כל המגבלות".

8:00 בבוקר – המשאיות יוצאות לדרך

3,500 מגשיות ארוזות. עכשיו צריך להעביר אותן ל-38 נקודות חלוקה. שלוש משאיות עומדות מחוץ למטבח. נהגים מתנדבים מתחילים לטעון.

"כל משאית הולכת למסלול אחר", מסביר דוד, אחד הנהגים. "אני הולך דרומה – אשקלון, באר שבע, אופקים. יש נהג שהולך צפונה, ויש שנשאר באזור המרכז". הוא מראה את רשימת החלוקה. "בכל נקודה יש רכז מקומי שלוקח את הארוחות ומחלק אותן במקום", הוא מסביר. "אני לא מגיע לכל הבתים – אני מגיע לנקודות הביניים". המסלול שלו היום: ראשון לציון → רחובות → קריית עקרון → מזכרת בתיה → נס ציונה → יהוד → חולון → בת ים. "זה לוקח לי בערך ארבע שעות", הוא אומר. "אבל צריך שהאוכל יגיע חם. אז אנחנו ממהרים".

9:00 בבוקר – הנקודות המקומיות

רחובות, מרכז החלוקה המקומי. המשאית מגיעה עם 280 מגשיות. כאן מחכים עשרה מתנדבים עם מכוניות פרטיות. הם לוקחים את המגשיות ויוצאים לחלק.

"כל אחד יש לו מסלול", מסבירה מיכל, רכזת החלוקה ברחובות. "דני לוקח 12 ניצולים בשכונה מזרחית, רונית לוקחת 15 בשכונה מערבית, וכן הלאה". היא מראה את הרשימות. "כל ניצול רשום – שם, כתובת, קומה, מגבלות אוכל, הערות מיוחדות". יש הערות כמו: "לדפוק חזק, לא שומע טוב", "לא לבוא לפני 10:00, ישן עד מאוחר", "לבדוק שהוא אוכל, לפעמים שוכח". "זו לא סתם חלוקה," מיכל אומרת. "צריך לדעת את כל אחד אישית".

10:00 בבוקר – הגעה לבתים

דני יוצא עם 12 מגשיות במכונית. המסלול שלו לוקח שעה. הוא מגיע לבית הראשון, עולה לקומה שלישית בלי מעלית, דופק בדלת.

"שלום מרים," הוא אומר כשהדלת נפתחת. "מה שלומך היום?"

"בסדר, בסדר," היא עונה. "אתה תמיד בזמן".

הוא נותן לה את המגשית, נשאר כמה דקות לדבר. שואל איך היא ישנה, אם הכול בסדר בבית.

"אני רואה אותה פעמיים בשבוע", הוא אומר אחר כך. "אני יודע מתי משהו לא בסדר. זה בעיניים".

הבית השני, הוא דופק ואין מענה. הוא מחכה, דופק שוב. עדיין אין מענה.

הוא מתקשר למשרד. "יוסף לא עונה", הוא אומר. "תבדקו אותו?"

המשרד מתקשר לשכן, מסתבר שיוסף יצא לרופא. "הכול בסדר," דני מקבל עדכון. "אני אחזור אליו אחר כך".

זו חלק מהעבודה. לדעת מתי להדליק אזעקה, מתי זה פשוט שהניצול לא בבית.

מה קורה בצפון ובדרום?

באותו זמן, משאית אחרת נוסעת צפונה. היא מגיעה לכרמיאל בשעה 11:00.

"זה נסיעה של שעתיים וחצי מראשון לציון", אומר הנהג. "אבל אין ברירה. הניצולים בצפון גם צריכים לאכול". בכרמיאל יש 95 ניצולים שמקבלים ארוחות מהעמותה. הם מחולקים בין שישה מתנדבים מקומיים. "פעם היינו מקבלים את האוכל מעמותה מקומית", מספרת אחת המתנדבות. "אבל היא נסגרה. אז לחיות בכבוד פתחו נקודה פה". בדרום, המצב דומה. המשאית מגיעה לבאר שבע, אשקלון, אופקים. בכל מקום יש נקודת חלוקה מקומית עם מתנדבים. "זה נראה פשוט – להביא אוכל", אומר דוד, הנהג. "אבל זה לוגיסטיקה מטורפת. צריך לתזמן הכול בדקות".

12:00 בצוהריים – כולם אוכלים

בכל הארץ, באותו זמן בערך, 3,500 ניצולי שואה וקשישים אוכלים ארוחה חמה. בחיפה, בבאר שבע, בנהריה, בפתח תקווה. בכל מקום. "זו המטרה", אומר ארז קרלנשטיין. "שכל אחד יקבל ארוחה חמה באותו זמן בערך. לא אוכל קר, לא אוכל מאתמול. אוכל טרי שנבשל הבוקר".

ההתרחבות הגדולה

העמותה התחילה בכמה מאות ארוחות ביום. היום זה 3,500. אבל זה לא נעצר פה. "יש לנו מטבח חדש בדרום", אומר ארז. "ממש לפני המלחמה רכשנו נכס. הוא בתהליך שיפוץ. כשהוא יהיה מוכן, נוכל לספק עוד 2,000 מנות ביום". זה אומר 5,500 ארוחות ביום. כמעט הכפלה. "וגם בצפון", הוא אומר. "שכרנו מטבח בגליל. עושים הכנות. המטרה היא להגיע לכל מקום בארץ, כל יום".

מהם האתגרים?

"זה לא קל", ארז אומר בכנות. "יש ימים שמשהו משתבש. נהג לא הגיע, המשאית התקלקלה, הייתה פקקים בכביש". אבל העמותה מצליחה לעמוד ביעדים. "בשלושים שנה, לא היה יום אחד שלא חילקנו ארוחות", הוא אומר. "גם בקורונה, גם במלחמה, גם בשלג. תמיד". הסוד? "המתנדבים", הוא אומר בפשטות. "בלעדיהם זה בלתי אפשרי".

14:00 אחר הצוהריים – המטבח מתנקה

בשעה 14:00, המטבח בראשון לציון כבר ריק. כל הארוחות יצאו, הנהגים חזרו, המתנדבים הלכו. הצוות מנקה. מכינים את המטבח למחר. "מחר זה מתחיל מחדש," יוסי אומר. "אותו דבר. עוד 3,500 ארוחות". הוא לא נשמע עייף. "אני עושה את זה כבר שבע שנים", הוא אומר. "ואני עדיין לא מאמין שיש צורך בזה. שיש אנשים שבלי אנחנו, הם לא אוכלים". הוא מסתכל על המטבח הנקי. "אז אני מגיע מחר," הוא אומר. "ומתחיל מחדש".